מניסיונם של רופאים

  • מאת:

    admin
  • קטגוריה:

    סליידר
  • תאריך:

    18 אפריל, 2011
banner
banner

Harvey L. Rose, M.D.

הן המחקרים שלי והן ניסיוני רב-השנים כקלינאי שכנעו אותי, כי המריחואנה יכולה לשמש בשני תפקידים חשובים בטיפול בטוח ויעיל בכאב. יש מספיק עדויות אנקדוטיות, תצפיות קליניות, וממצאי מחקר משמעותיים המצביעים באופן ברור על כך, שמכל סיבה שהיא, המריחואנה היא לעתים קרובות אמצעי יעיל להפגת כאב. דבר זה נכון לגבי מגוון רחב של אוכלוסיות מטופלים, הכולל זקנים, חולים סופניים המבקשים נחמה בימיהם האחרונים, צעירים חולים הנמצאים בסכנת חיים, וחולי סרטן הנאלצים להתמודד עם ההשפעות המתישות של טיפולים מקובלים שיש בהם סיכוי להציל את חייהם. המריחואנה מוּכֶּרת היטב כחומר אנטיאמטי (נוגד בחילה), המצמצם הן את תופעות הבחילה וההקאה המלוות את השימוש בתרופות אופיאטיות (opioids) חזקות לשיכוך כאב, והן את תופעות הבחילה, ההקאה, והסחרחורת המלוות כאבים חזקים/ממושכים.

 

בפרט, מצאתי כי לקנביס יש השפעה המאפשרת חיסכון בשימוש באופיאטים לסובלים מכאב. כלומר, מטופלים שקיבלו מרשם למינון גבוה של אופיאטים משככי כאב יכולים לצמצם במידה ניכרת את תלותם בתרופות אלה, ולשפר את תפקודם היומיומי, ע"י שילוב של קנביס במשטר הטיפול שלהם נגד כאב.

 

למריחואנה יש לא רק תכונות משככות כאב חשובות, היא גם משמשת כטיפול מסייע לחולים הסובלים מכאב אקוטי ו/או כרוני. אין רופא מנוסה ומכובד שיתכחש לעובדה, שהטיפול במשככי כאב אופיאטים הוא נדבך מרכזי בשגרת הטיפול נגד כאב. באותו אופן רופאים מנוסים אלה יודו, שמשככי כאב אופיאטים גורמים לבחילות והקאות. לחלק מהסובלים מכאב, תרופות מרשם סטנדרטיות נגד בחילה (כגון  Compazine, Zofran , Reglan) פשוט אינן מצמצמות באופן משמעותי את תופעות הבחילה. למטופלים רבים, תרופות אלה פחות יעילות באופן מובהק, או גורמות ליותר תופעות לוואי מתישות, מאשר המריחואנה.

 

ניתן לומר בפשטות, שהמריחואנה יכולה להועיל באותו אופן הן לחולים המטופלים במשככים אופיאטים, והן לחולי סרטן המטופלים בכימותרפיה : היא מדכאת את הבחילה וההקאה המלוות את הטיפול, ומצמצמת את הכאב הכרוך במצבי בחילה והקאה ממושכים, וע"י כך מגדילה את הסיכוי שהמטופל ירצה להמשיך עם הטיפול העיקרי. גם בטיפול כימותרפי וגם בטיפול נוגד כאב ארוך טווח, אי היכולת של החולה להתמיד בטיפול מתאים לאורך זמן יכול להיות בעל השלכות חמורות, ואף גורליות, עבורו.

 

לבסוף, חשוב לציין שבמשך ניסיוני הקליני, תוך הסתכלות על מטופלים הלוקחים קנביס דרך הפה על מנת להפיג כאב ובחילה, ו/או לגרות תאבון, לא הייתי עד לתופעות לוואי שליליות. בניגוד לכך, רבות מתרופות המרשם המוכרות המשמשות כבחירה ראשונה במלחמה בסרטן, באיידס, ובכאב הכרוך במחלות אלה ואחרות, יכולות להיות בעלות השפעות יטרוגניות (הנובעות ממעשי המטפל), הכוללות, במקרים מסוימים, גם מוות. מטופל המשתמש במריחואנה רפואית עשוי אמנם להסתכן מבחינה משפטית, אולם עוד לא נתקלתי בחסרון רפואי כתוצאה מטיפול קנבינואידי זה.

 

על רקע ממצאי מחקר מדעי ההולכים ומתרבים ודיווחיהם של מספר רב מאד של סובלים מכאב, ולאור הניסיון הקליני המצטבר של רופאים כמוני, דעתי המבוססת היא, כי הקנביס יכול לשמש כתרופה מקובלת, ולעתים אף הכרחית, על מנת להפיג כאב קיים של מטופלים מסוימים.

 

(ד"ר רוז שימש כקצין רפואה בחיל האוויר האמריקאי לפני שהחל לעבוד כרופא פרטי. במשך קריירה של ארבעים שנה, הוא לימד בבית הספר לרפואה UC Davis School of Medicine , ייעץ לגופי חקיקה, וקיבל פרסים רבים עבור עבודתו.)

 

 

 

 

Howard D. Maccabee, M.D.

במהלך עבודתי אני בדרך כלל עושה שימוש בטיפולי הקרנה (radiation therapy) על מנת לטפל בטווח רחב של גידולים ממאירים מוצקים. השימוש בהקרנה נפוץ לאחר ניתוחים או כימותרפיה, כשלב שני בטיפול. אולם, לפעמים משתמשים בטיפולי הקרנה במקביל לכימותרפיה, או אפילו כצורת הטיפול הראשונית או הבלבדית.

 

בגלל טבעם של חלק מסוגי הסרטן, אני נאלץ להקרין חלקים נרחבים של אזור הבטן של מטופלי. לעתים קרובות מטופלים אלה חווים בחילה, הקאות, ותופעות לוואי אחרות. מפאת חומרתם של תופעות לוואי אלה, חלק ממטופלי בוחרים להפסיק את הטיפול לחלוטין, גם כשהם מודעים לעובדה שהפסקת הטיפול יכולה להביא למותם.

 

בשנות ה-80 השתתפתי במחקר בחסות המדינה, אשר בחן את השפעות המריחואנה וה-  THC (מרכיב פעיל במריחואנה) על בחילה. שמתי לב בתקופה הזאת, שחלק מהמטופלים עישנו מריחואנה בזמן אשפוזם, לרוב בהסכמתם המפורשת של רופאיהם. כמו כן שמתי לב, שהמריחואנה הרפואית הייתה יעילה באופן קליני בטיפול בבחילה של חלק מהמטופלים.

 

במשך הקריירה שלי כרופא, הייתי עד למקרים שבהם מטופלים סבלו מבחילה או הקאות, ושהטיפול בתרופות מרשם נוגדות בחילה שניתן להם לא היה יעיל. אני שומע לעתים קרובות דיווחים דומים מעמיתיי המטפלים בחולי סרטן ואיידס. מבחינה מעשית, חלק מהמטופלים אינם מסוגלים לבלוע גלולות בגלל תופעות לוואי של טיפולי הקרנה או כימותרפיה, או בגלל סוג הסרטן (סרטן הגרון, למשל). למטופלים כאלה, המריחואנה הרפואית יכולה לשמש כטיפול יעיל.

 

 

 

Kate Scannell, M.D.

בגלל שהייתי חולת סרטן המקבלת כימותרפיה באותו בית החולים שבו עבדתי, הנשים שאיתן חלקתי את החדר הסיקו די מהר שאני רופאה. הרמזים היו ברורים : עמיתיי לעבודה שבאו לבקר, ברכות ה"דוקטור" מצוות העובדים, וצירוף המקרים המוזר שאחת משותפותיי לחדר הייתה גם מטופלת שלי.

 

התכוננתי לשאלתה של מטופלת זאת, תוך רצון להיות זמינה בשבילה, אבל גם תוך תקווה שהעולם ישכח לרגע שאני רופאה. לאחר שקיבלתי את אבחון הסרטן שלי והתמודדתי עם ניתוחים וכימותרפיה, תוך אזכור תמידי של היותי בת-תמותה, לא היה לי רצון לחשוב על רפואה, או להרגיש את עצמי כרופאה במחלקה האונקולוגית הזאת. מלבד זאת, טיפולי הכימותרפיה, נוגדי הבחילה, תרופות השינה, ותרופות לדיכוי מערכת החיסון – כל אלה פגעו ביכולתי לחשוב בבהירות.

 

וכך, תוך אזהרה לגבי מידת יכולתי לעזור בהתחשב במצבי, אמרתי שאעשה כמיטב יכולתי לענות לשאלתה. היא דחפה את צינור האינפוזיה מדרכה, ובמאמץ רב ותוך אי נוחות, היא התגלגלה על צדה כדי להפנות אלי את פניה. בטנה היה שק נפוח מלא בתאי רחם סרטניים, ועיניה היו כבויות לגמרי. היא נתקפה בחוסר נשימה רק מהמאמץ הכרוך בלהסתובב אלי.

 

"אמרי לי", היא פלטה לבסוף, "האם את חושבת שמריחואנה יכולה לעזור לי? אני מרגישה כל כך חולה."

 

התכווצתי. ידעתי על כאביה האומללים, בחילתה התמידית, ועל כל תרופות המרשם שלא הצליחו לעזור לה – שחלקם אף גרמו לה ליתר עצירות, להרגיש פחות ערנית, והחמירו את בחילתה. ידעתי על ההפרעות הפנימיות הכרוכות בכימותרפיה, על ההרגשה שנוזל רעיל פולש לעצמות, הורס את המעיים ומרכך את המוח. ידעתי שאישה זאת חווה מוות ממושך ועלוב. ובנוסף לכך ידעתי, משנים של ניסיון קליני ובדומה לרופאים רבים אחרים, כי המריחואנה בהחלט יכולה לעזור לה. מעבודתי עם חולי איידס וסרטן, ראיתי שוב ושוב כיצד מריחואנה יכולה להקל על עייפות קשה, להחזיר תאבון, לצמצם כאב, לרפא בחילה והקאות, ולהפחית איבוד משקל קיצוני. יכולתי להעיד על יתרונות המריחואנה ולשער שהשימוש בה יקל על סבלה.

 

ולמרות זאת, החוק הפדראלי אוסר על רופאים לרשום מריחואנה לחולים (לרופאים מותר מבחינה חוקית רק להמליץ על השימוש). המצב הגיע לידי כך, שב-1988 הסוכנות למלחמה בסמים אפילו דחתה את מסקנותיו של אחד משופטיה היא, אשר תמכו בשימוש במריחואנה רפואית, וזאת לאחר שנתיים שלמות של שימועים בנושא.

 

השופט פרנסיס יאנג המליץ על השינוי על בסיס הקביעה כי "מריחואנה, בצורתה הטבעית, היא אחד מהחומרים התרפויטיים (רפואיים-טיפוליים) הפעילים ביותר הידועים לאדם," ושהיא מאפשרת כעת "שימוש רפואי מקובל לטיפול".

 

הרופאים עדים לסימנים של כל מיני סוגים של חוסר צדק חברתי החרותים על גוף האדם, בכל פעם אצל אדם אחד. אבל העוול הזה – המניעה השגרתית של אמצעי טיפולי דוגמת המריחואנה מאנשים עם מחלות קשות – עוול זה צבוע באכזריות מוחלטת, בדיוק בגלל שכל כך קל לתקן אותו, ובדיוק בגלל שהוא מעניק עדיפות לסדר יום פוליטי קר על פני חייהם ומותם המיוסרים של אנשים אמיתיים.

 

הביורוקרטים בוושינגטון – הנמצאים רחוק מהמיטות של אנשים חולים וגוססים – מתעלמים ממה שאומרים להם מטופלים, רופאים ומטפלים מתחום הבריאות על בקשר לסבל בעולם האמיתי. הסירוב של הממשל הפדראלי לכבד משאלים ציבוריים דוגמת היוזמה למריחואנה רפואית של מדינת קליפורניה, הוא תמוה. סירובו להאזין לקבוצות רופאים כמו האגודה הרפואית של קליפורניה, אשר תומכת בשימוש רחום של מריחואנה רפואית – הוא מצמרר.

 

בחברה שמכירה בכך שיש ניסיון חיובי נרחב בשימוש במריחואנה רפואית, וכל עוד שימוש זה הוכח כבטוח ולא בלתי יעיל, איזו הצדקה יש במניעת גישתם של חולים קשים לחומר זה? מדוע אישה זקנה צריכה למות מוות איום למען סמל פוליטי ריקני?

 

קייט סקאנל היא רופאה מומחית לגריאטריה, ומנכ"לית משותפת של מחלקת האתיקה של קייזר-פרמננטה בצפון קליפורניה.

 

 

 

Denis Petro, M.D.

בעבודתי כנוירולוג, ראיתי מטופלים רבים אשר עבורם התופעה של עוויתיות (spasticity) בלתי נשלטת הינה בעיה מרכזית. למרבה הצער, יש מעט מאד תרופות שנועדו לטפל באופן ספציפי בעוויתיות. בנוסף לכך, תרופות אלה גורמות לתופעות לוואי חמורות מאד. ל-Dantrium  או    dantrolene sodiumיש אזהרה מפורשת לגבי רעילות גבוהה. התופעות השליליות המתלוות ל- Lioresal Baclofen הן פחות קשות במידה מסוימת, אבל עלולות להיות בעלות השלכות קטלניות, אפילו כשהתרופה נרשמת כיאות והשימוש בה נעשה בהתאם להוראות. למרבה הצער, אף אחת מהתרופות האלה אינה יעילה מאד בטיפול בעוויתיות. התועלת השולית בשימושן, רעילותן הגבוהה, והפוטנציאל שלהן לגרום לתופעות לוואי חמורות – כל אלה מקשות על השימוש בהן לטיפול בעוויתיות.

 

(הד"ר פיטרו מספר כעת על ניסיונו עם מטופל עם עוויתיות אשר דיווח כי הוא מעשן מריחואנה כדי לטפל בתסמינים שלו. ד"ר פיטרו ועמיתיו בדקו את המטופל, ואז ביקשו ממנו להימנע מעישון למשך שישה שבועות. הוא ממשיך: )

 

לאחר שישה שבועות הוא חזר לבדיקה נוספת. בפעם הזאת, הוא דיווח על החרפה בתסמינים, עד כדי כאבים ברגליים, פעילות של רתת (clonus), ועוויתות בלתי נשלטות ברגליים כל לילה. מה שהפריע לו במיוחד היה אי שליטה במתן שתן, אשר התרחש פעמיים בזמן התקפי עוויתות ברגליים.

 

במילים פשוטות, הבדיקה האובייקטיבית הראתה שהעוויתיות של מטופל זה החמירה בצורה דרמטית בשישה שבועות. עוויתיות זו גרמה לרגליו להיות נוקשות מאד, המטופל התקשה יותר ויותר ללכת ולהירדם, והוא התחיל לאבד שליטה בשלפוחית השתן.

 

לאחר הבדיקה, ולפי בקשת המטופל, הוא עזב את המרפאה וחזר אחרי שעה לבדיקה שנייה. בדיקה שנייה זאת הייתה מרשימה. הממצאים הקודמים של עוויתיות בינונית עד קשה לא חזרו על עצמם. תגובות הרפלקס של גידים עמוקים היו מהירות, אך ללא "פיזור" (spread), לא נמצא רתת (clonus) בקרסול, ותגובת כף הרגל (plantar) הייתה פלקסור (flexor) בשמאל ומשתנה (equivocal) בימין.

 

בקיצור, מטופל זה עבר שינוי מדהים. יתרה מכך, שיפור חד-משמעי זה התרחש בפרק זמן קצר להפליא. פחות משעה הפריד בין שתי הבדיקות. כשהמטופל תושאל, הוא דיווח לנו שעישן פחות מסיגרית מריחואנה אחת בפרק הזמן בין הבדיקות.

 

הרופא דניס פיטרו הוא מבקר לשעבר מטעם הסוכנות למזון וסמים האמריקאי, ובוחן ראשי של מחקרים על עוויתיות וקנביס. זוהי עדות שנמסרה בפני הסוכנות למלחמה בסמים האמריקאית.


אהבתם את הפוסט? שתפו אותנו בפייסבוק גוגל ובטוויטר!

אין תגובות.

הוספת תגובה:


evetopics